קרן לרנר-גרון במאית תיאטרון קהילתי
יום חמישי , 1.1.09, לפנות ערב. קור כלבים בחוץ. אך למי שהיה באותו זמן באולם מתנ"ס עמישב, היה חם. בעיקר בלב. שם, העלו שלוש קבוצות התיאטרון הקהילתי (שהחל לפעול במתנ"ס בספטמבר האחרון), מופע. שלוש הקבוצות הממוינות על-פי גיל, הן קבוצות הטרוגניות המורכבות מבנות דתיות וחילוניות.
מטרת הערב הייתה ליידע את הקהילה שתיאטרון קהילתי פועל בעמישב. מטרה נוספת הייתה, לתת למשפחות שבנותיהן לוקחות חלק בקבוצות התיאטרון, לראות ולהבין מה הוא תיאטרון קהילתי ומה, למעשה, נעשה במפגשים השבועיים.
הערב היה בנוי ממש כשם שבנוי מפגש שבועי של תיאטרון קהילתי; החלק הראשון הדגים חימום – כיצד מתחממים שחקנים לפני חזרה או הצגה. לצורך ההדגמה, עלתה לבמה קבוצת התיאטרון הקהילתי של כיתות א'-ג' המונה שמונה בנות חמודות. הבנות הדגימו שלושה משחקי תיאטרון, ועשו זאת בביטחון מלא ובאופן מבדר ומצחיק.
החלק השני של הערב, הדגים את תהליך העבודה בגוף המפגשים – אילתור, או כמו שאומרים בשפת התיאטרון – אימפרוביזציה. בשלב זה עלתה לבמה קבוצת התיאטרון הקהילתי של כיתות ד'-ו' – אחת-עשרה בנות מוכשרות ואנרגטיות עם חוש קומי, שהתחלקו לשלוש קבוצות קטנות. כל קבוצה העלתה קטע, מעין הצגה קטנה ומצחיקה שעל הנושא הכללי שלה עבדו מבעוד מועד, אך בפועל, תוך כדי הצגה, היה הכל מאולתר. הקבוצה התמודדה עם הקושי שבאלתור מול קהל בצורה נפלאה, וכל הקטעים היו מכלול בידורי משעשע של אימפרוביזציה.
את המופע חתמה קבוצת הנוער של התיאטרון הקהילתי. אם הערב היה בנוי כמו מפגש שבועי, הרי החלק הזה, השלישי, סימל את התוצר – הצגה קטנה שסוגרת כל מפגש, או, אם נסתכל על התמונה הגדולה יותר – הצגה גדולה המועלית על-ידי המשתתפים בסוף השנה, עם סיום התהליך.
קבוצת הנוער הכוללת שבע נערות נחושות, מוכשרות ומחויבות, העלתה ארבעה קטעים מתוך מחזות: דיאלוג מתוך "חלום ליל קיץ" של וויליאם שקספיר; דיאלוג מתוך "טרטיף" של מולייר; דיאלוג מתוך "ביבר הזכוכית" של טנסי וויליאמס; ומונולוג מתוך "חפץ" של חנוך לוין. אלו הם טקסטים שאינם קלים גם לשחקנים מקצועיים, קל וחומר לנערות שלרובן זו פעם ראשונה שהן קוראות מחזה, או מופיעות על במה.
ההתמודדות של קבוצת הנערות עם המחזות הייתה מרגשת. לא רק שהופעתן ואופן המשחק שלהן היו יפים ונוגעים ללב, אלא שגם ההכנות שעברו לקראת הערב היו מרגשות; הנערות הגיעו לחזרות באדיקות, שיננו את הטקסטים בעל-פה (וכל מי שנתקל אי-פעם במחזה של שקספיר יודע שזו איננה משימה פשוטה), ונפתחו אל עולם חדש של תיאטרון, שאלמלא היה מגיע אליהן – ספק אם הן היו מגיעות אליו.
כמובן, אי-אפשר להתייחס אל אירוע של תיאטרון קהילתי ולא להתייחס לצופים. הקהל הוא הקהילה הרואה השתקפות של עצמה על הבמה. ואכן, הקהל ישב בשקט, אנשים היו מרותקים למתרחש על הבמה והתפעלו ממעשה התיאטרון של הבנות שלהם, המציגות ומשחקות ברצינות ובהתלהבות על הבמה. אפילו סבא וסבתא משדרות ש"ברחו מהקסאמים כדי לראות את הנכדה מופיעה", נהנו והתרגשו. ואם בימים טרופים אלה מצליח התיאטרון הקהילתי לחצות קהילות, לשמח ולחבר אליו גם את הבורחים מהקסאמים – מה יש עוד לומר?
עמישב באמת על המפה, או לפחות על הבמה.
מתוך "חלום ליל קיץ" מאת וויליאם שקספיר
מתוך "טרטיף" מאת מולייר
מתוך "טרטיף" מאת מולייר
מתוך "ביבר הזכוכית" מאת טנסי וויליאמס
מתוך "ביבר הזכוכית" מאת טנסי וויליאמס
מתוך "חפץ" מאת חנוך לוין
